אנתרופולוגיה |
אנתרופולוגיה (ביוונית אנתרו-אדם, לוגיה-חכמה/תורה) היא הענף המדעי העוסק בחקר האדם על כל המשתמע ממנו. זהו תחום המשויך למדעי החברה, אשר שם דגש מיוחד על קונטקסט והשוואה בין תרבויות בהתייחס למקום וזמן, אך בד בבד נוגע גם בשאלות של מוצא האדם, התנהגות אנושית ואפילו פמיניזם. זהו אחד התחומים היחידים בקרב המדעים אשר טומנים בחובם כל כך הרבה דיסציפלינות מגוונות החל מביולוגיה ועד חקר השפה. עם זאת, כל אותם תחומים מתרכזים בשתי הנחות יסוד: הראשונה היא, שלכל פעולה אנושית יש משמעות והשנייה גורסת כי קיימים קשרים מקבילים בין התנהגות בני האדם ובין תרבויות שנראות על פני השטח כשונות לחלוטין. החשיבה האנתרופולוגית אודות התרבות האנושית, החלה במאה ה-19 והתחלקה דאז לארבעה ענפים: אנתרופולוגיה פיזית, אנתרופולוגיה חברתית ותרבותית, בלשנות וארכיאולוגיה. כיום, כל חברה בוחרת לשים את הדגש המחקרי על סוגים שונים של אנתרופולוגיה ובעוד שבארה"ב הדיסציפלינה מתחלקת בין אנתרופולוגיה תרבותית, לינגוויסטית, ארכיאולוגית וביולוגית, באירופה המחקר עוסק בעיקר באנטומולוגיה של ארגונים חברתיים ודפוסי פעילות של חברות שאינן מדינות (non-state societies) כלומר באנתרופולוגיה מוכוונת חברה. ראשיתו של המחקר האנתרופולוגי החל דווקא ממניעים שאינם טהורים, מן הניסיון לקבע דפוסים גזעניים וקולוניאליסטים. האירופאים שנסעו לארצות אחרות מטעמים של סחר, הסתכלו על המקומיים (השחורים, הסינים וכולי) כנחותים מן הגזע הלבן, תפיסה שנבעה גם ממניעים של דת. ההשוואה בין התרבות המקומית לתרבות הלבנה נעשתה במטרה לבסס את העליונות של גזע וזלזול רב במנהגים "הפרימיטיביים" של האחר. ראשית המחקר האנתרופולוגי כפי שאנו מכירים אותו היום החל בעידן הנאורות של סוף המאה ה-17 ושם לעצמו למטרה לבסס ידע על הנחות לוגיות והסקות רציונאליות. זה היה גם הסממן הראשון להתפתחותם של מדעי החברה והדיונים הראשונים במושג תרבות. אחד החוקרים המרכזיים של אותה תקופה היה הנרי מורגן, איל נדל"ן אמריקאי שחי בניו-יורק באמצע המאה ה-19 וביקש לחקור את השבטים האינדיאניים שחיו סביב העיר. בניגוד למחקרים הקודמים, הוא לא הסתכל מבחוץ על אותם מקומיים אלא בילה איתם זמן רב ואף השתתף בטקסים שלהם (תצפית משתתפת). עם זאת, הוא אינו טורח לשאול את האינדיאנים על תרבותם אלא מחלק שאלונים לאמריקאים אחרים שהיו באזור ופגשו באותם ילידים. זהו למעשה טווח הביניים בין העת הישנה והאנתרופולוגיה של ימנו: מצד אחד הוא אכן לקח חלק באותם טקסים ולא צפה בהם מרחוק, אך עם זאת הוא כפה את הפרשנות והמשמעויות של האדם הלבן על אותה תרבות. חוקר שעשה צעד נוסף באותו כיוון ולמעשה נחשב לאחת מאבות האנתרופולוגיה, הוא אדוארד טיילור האנגלי שהחל להתעניין במדעי הארכיאולוגיה לאחר ביקורו במקסיקו. מממצאיו הארכיאולוגיים הוא הסיק כי בניגוד לתיאוריות הגזעניות, שהיו הבסיס למחקר האנתרופולוגי עד כה, לכל בני האדם אותו מבנה של מוח. עם זאת, הוא קבע כי קבוצות פרימיטיביות מייצגות את השלב המוקדם של התפתחות תרבותית. זהו מתאר של הגישה האבולוציונית, כלומר שתרבות היא עניין התפתחותי וכי קיים ציר לינארי בין תרבויות מפותחות למתקדמות. זוהי גישה אתנוצנטרית שאינה קיימת עוד כאשר כיום, נהוג להסתכל על תרבות דרך עיניהם של המשתתפים בה וללא שיפוט חיצוני (אנתרופולוגיה תרבותית). עם זאת, כמה מן המאפיינים גישת האנתרופולוגיה הארכיאולוגית קיימים עד היום בחקר תרבויות העבר וחברות שנעלמו, באמצעות הפריטים שהשאירו אחריהם. היבט נוסף של גישה זו מצוי גם במחקרים של אנתרופולוגיה אקולוגית, הקובעת כי התפתחות חברתית נובעת מצרכים פיזיים של האדם. גישה זו מתבססת על הטענה כי בעוד שבעבר מרבית אוכלוסיית העולם התקיימה כציידים-לקטים, כיום מעט מאוד חברות חיות באופן זה. חברה זו היא בעלת נוחות חומרית מאוד מצומצמת, אך זוכה להרבה יותר שעות פנאי מן האדם המודרני, משום שהיא צורכת רק את הנחוץ ביותר. ההתמחות המגדרית באותן חברות היא ברורה, הפערים החברתיים כמעט ואינם קיימים ואין בהן כמעט אלימות. נראה אם כן, כי בכל זאת הייתה התפתחות אבולוציונית כלשהי במעבר מסוג חברה דומיננטית אחת לאחרת, כאשר לכל אחת מאפיינים תרבותיים ייחודיים משלה. גישה אנתרופולוגית נוספת הנובעת מאותן הנחות היא המטריאליזם התרבותי, כלומר הטענה כי קיים קשר שבין הרוחני והחומרי. זהו מעין מבט אקולוגי על התרבות הטוען כי מאפייניה נובעים מהסביבה הפיזית שלה, כמו משאבים טבעיים ומצבים של פיצוץ אוכלוסין. החוקר מארווין האריס, לדוגמא, טען כי הדרך להבין אמונה ומנהגים של קבוצה מסוימת היא להסתכל על שיקולי הרווח וההפסד האקולוגיים של אותה הקבוצה. באם הפרה נחשבת ליצור קדוש בהודו זה משום שהיא חיה ששימשה את האוכלוסייה בשנים קשות וסיפקה עבורם בשר וחלב גם יחד ובד בבד הייתה העצמאית ביותר מכל חיית משק אחרת. לטענתו זהו אינו מנהג מוסרי אלא רציונאלי, שהתפתח מקשיים שנגרמו מתוצאות פיזיות כמו שינויים דרמטיים ומסוכנים במזג האוויר. מאחר והפרה הייתה מקור מזון חשוב היה צורך לשמרה ולמנוע צריכה המונית, על מנת לאפשר את קיום החברה לאורך זמן. מחקרו של האריס נחשב למחקר שבו החוקר משליך תיאוריה על מצב בו הוא חוזה. לעומתו, חוקרים כמו קליפורד גירץ, מעמידים את הניתוח הסובייקטיבי במרכז ודוגלים בפנייה למושא המחקר כמי שעליו לפרש את הדברים. גירץ, ניתח תרבויות דרך פרשנות של סמלים נפוצים מאחר והסמל הוא הבסיס המינימאלי למתן משמעות לעולם. זו למעשה התחלתה של התיאוריה הפרשנית, שבמרכזה עומד הניתוח הסובייקטיבי ובה תפקידו של החוקר הוא להביא את הפרשנות של היליד ולא לתת לדברים פירוש חיצוני משל עצמו. מאמרו הקלאסי אודות קרב התרנגולים הבאלינזי הוא למעשה סמל לאתוס התרבותי של אותה אוכלוסייה, החושף את יחסי הכוחות בחברה. המחקר המשותף שלו עם אנתרופולוג חשוב נוסף בשם ויקטור טרנר היה למעשה ראשית המחקר האנתרופולוגי הסמלי שנהוג עד היום. טרנר שחקר את טקס המעבר של שבט בזמביה השכיל לראות כי טקסים מסוג זה קיים כמעט בכל תרבות, בין אם באפריקה או באירופה. המעבר מילדות לבגרות, מאופיין התנתקות משטף הפעילויות היומיומיות אל עולם טקסי המרוחק מן המושגים היומיומיים של חלל וזמן וכניסה מחדש אל עולם היומיום. באופן זה אין הבדל בין נער שנשלח על ידי השבט אל הג'ונגל לבדו ובין נער יהודי שעולה למצוות. חוקרת ישראלית שעסקה גם היא בחקר של טקסים היא תמר כתריאל, אשר בספרה "מילות מפתח" התרכזה דווקא בטקסים המינימאליים בחיי היום-יום. זוהי התמקדות מחקרית במה שנקרא – המובן מאליו, כלומר כל אותם דפוסי תקשורת שהם חלק אינטגראלי מן השגרה. באחד ממחקריה הקנוניים בדקה כתריאל את יחסם של ילדים למנהג "הכיבודים", כלומר למצב בו ילד מביא עמו לבית הספר ממתק והדרכים בהן הוא מחלק או בוחר שלא לחלוק אותו עם חבריו. טקס נוסף שחקרה כתריאל הוא "הברוגז", היינו העימות הכל כך ראשוני בין ילדים שבוחרים שלא לדבר זה עם זה. במהלך אותם מחקרים צפתה כתריאל בעשרות אינטראקציות בין ילדים מן הצד ורשמה לעצמה מאות רשימות אודות הדרך בה הם מתקשרים בניהם על מנת להבין את המאפיינים החוזרים על עצמם. שיטה מחקרית זו נקראת "תיאור גדוש" והיא מאחדת את מרבית המחקרים האנתרופולוגיים הכוללים תצפית. הכוונה היא לאיסוף הנתונים באמצעות תיאור של כל הפרטים, הטקסים והמנהגים באופן מעמיק וכולל, אשר אינו משמיט אף את הפרט הקטן ביותר. חוקרת ישראלית חשובה נוספת שערכה תצפיות כחלק ממחקרה היא אסתר הרצוג, אשר עבודתה האנתרופולוגית המוכרת ביותר עסקה ביחסי כוח ותלות במרכז קליטה לחברי הקהילה האתיופית. הרצוג התבוננה ביחסים שבין הצוות לעולים וקבעה כי היחס אל הקהילה האתיופית התאפיין במבט מזלזל אל תרבות "פרימיטיבית" כאשר המטרה היא "לתקן" את מנהגיה כך שיתאמו את החברה הקולטת, הישראלית-צברית. זהו מחקר שהביא לשינוי מסוים בגישה החינוכית בישראל ולכן, נחשב לחלק מתיאוריית האנתרופולוגיה היישומית, כלומר זו שמטרתה להפיק ידע על מנת לסייע לסוגיות מסוימות בחברה. באותה הדרך, מתכנני ערים נעזרים באנתרופולוגים על מנת להבין את הצרכים של הקהילה המקומית ולהתאים את מבנה המרחב העירוני לאורח חייהם. תיאוריה מרכזית נוספת הנחשבת לחלק אינטגרלי מתורת האנתרופולוגיה הוא הזרם הפונקציונאלי שמייסדו, אמיל דורקהיים, הוא אחד מאבות הסוציולוגיה ומדעי החברה בכלל. בעבור דורקהיים, הניתוח של המבנה החברתי היווה את הדרך להבנת הקשר בין רמת הלכידות החברתית והיכולת של החברה לשמור על חבריה. מחקרו יוצא הדופן בנושא ההתאבדות בקרב פרוטסטנטים לעומת קתולים, מצא הבדלים קבועים הניתנים לניבוי. לטענתו רמת האינטגרציה החברתית, כלומר הקשר עם הקבוצה, הוא שיקבע את שיעור ההתאבדות בקרב חברי הקהילה. מצב של אינטגרציה חברתית גבוהה מידי או נמוכה מידי יוביל לשיעור התאבדות גבוה יותר, כאשר מצד אחד הפרט מרגיש מעמסה על החברה ומצד שני הוא חש קשר רופף עמה המוביל לתחושה של בדידות. כצרפתי-יהודי שדגל בסוציאליזם, דורקהיים התעניין מאוד גם בקשר שבין חברה ודת. ספרו הקנוני, "הצורות האלמנטאריות של הדת", היה תוצר של מה שנקרא "מחקר כורסא", כלומר מצב בו האנתרופולוג אינו חוקר את השטח בעצמו אלא קורא אודותיו בטקסטים של אחרים. לטענתו, לפני המדע, הייתה זו הדת שפיתחה את הקטגוריות של החשיבה האנושית, ולכן חקר הדת הגרעינית של שבטים קטנים באמריקה הדרומית, באוסטרליה ובאפריקה, עשוי לאפשר לנו להבין את הצורות הבסיסיות של החשיבה האנושית. מחקרים מסוג זה מאפיינים גישה אנתרופולוגית הטוענת כי התרבות אינה תוצר של הפרט, רצונותיו ומחשבותיו אלא זוהי מערכת-על, כאשר הסך הוא גדול מסכום חלקיו. החברתי הוא אורגניזם חי, הוא רוצה לשרוד ומבקש לשעתק את עצמו ולכן, יש לחקור תופעות חברתיות באופן שבו הן משרתות את הסדר החברתי הקיים ולא מתוך התנהגות של אינדיבידואלים. החברה, מורכבת מפרטים אשר לכל אחד תפקיד והם עובדים יחד בשיתוף פעולה, בדיוק כמו אברי הגוף. חוקר שפיתח את הרעיון של התרבות כאורגניזם הוא מרסל מוס, אשר טען כי מתנות הן קונבנציה חברתית, אשר אינה וולנטרית או אישית, אלא מערכת חליפין בעלת חוקים ברורים וקבועים. זוהי דרך נוספת להראות כי החברה אינה סך הפרטים אלא היא למעשה מכתיבה סדר חברתי באמצעות חוקים וקונבנציות. אם נחשוב על כך במונחים של ימנו, ניתן בהחלט לומר כי לעולם לא נגיע לחתונה בלי צ'ק או מתנה ומצד שני לעולם לא ניתן למעביד שלנו מתנה גרנדיוזית מידי. סטייה מאותן קונבנציות מערערת את הסדר החברתי וסביר שתערער גם את היחסים בין הפרטים המשתתפים בטקס החליפין. מוס קובע, בהתאם לגישה הפונקציונאלית, שמתנות לא ניתנות מרצון אלא מתוך מערכת תלוית תרבות ובה החוקים הם: חובה לתת, חובה לקבל וחובה להחזיר. חוקרים אחרים, כמו מלינו בסקי, פיתחו את הטענה לכיוון של פונקציונליזם פסיכולוגי, כלומר שלמוח האנושי יש נטייה מולדת להתנהגות חברתית, כפי שהקשר בין הורים וילדיהם הוא אינסטינקטיבי, כך גם התרבות. תפקידה של החברה הוא לענות על הצרכים של האנוש כיצור חברתי ועל האנתרופולוג לחפש את המקומות בהם התרבות מספקת את הצרכים הפסיכולוגיים של הפרט. לדוגמא, טקסי קבורה - הם אומנם משתנים מתרבות לתרבות, אך לכל אחת יש טקס משלה, בין אם לקחת את המת להר גבוה ולצפות בנשרים מבתרים את הגופה, בין אם שריפת הגופה ובין אם קבורה שלה באדמה לעיני החברים והמשפחה. המוות הוא חרדה קמאית של האדם, מאחר והוא מהווה הוכחה נוספת לשבריריות החיים, והרגשה זו עשויה לערער סולידאריות חברתית. טקס הקבורה, כמו גם אמונה בעולם הבא או בגלגול נשמות הוא הדרך של האדם להתמודד עם אותם פחדים וכך, גם התרבות משרתת צורך קיומי המאפשר לנו לשרוד. גישת הפונקציונליזם הפסיכולוגי זוכה לביקורת רבה משום שאינה מסבירה שינוי חברתי ומשום שהיא מסוגלת לדבר על העבר אך לא לחזות מוביליות עתידית. לעומתה, האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, מנסה להסביר את הקיים אך גם לחזות שינויים שעשויים לחול. אבי הסטרוקטורליזם הוא לוי שטראוס, צרפתי-יהודי שנחשב לאחד המשפיעים ביותר בתורת האנתרופולוגיה. הוא בחן את עבודתו של הבלשן הצרפתי הידוע דה-סוסיר שקבע כי קיים הבדל בין השפה עצמה והמימוש שלה. השפה היא סך המילים והחוקים הלשוניים בעוד הדיבור והכתיבה הם משהו המשתנה מאדם לאדם, כדוגמת סלנג, שהוא שימוש בשפה החורג מן הגדרה המילונית. השפה היא למעשה הדרך היחידה שיש לנו לתאר את העולם וכך מצא שטראוס כי בעוד שלחברה המערבית יש מילה אחת לתיאור "שלג", לאסקימוסים יש מעל ל-30 מילים. הסיבה היא שהם זקוקים לאותן מילים על מנת לתאר את המצב בו הם חיים. ואולם, השפה היא לא רק מתארת מציאות היא גם יוצרת מציאות וכך, צירוף מילים כמו "הרי את מקודשת לי" משנה את המציאות בעבור שני אנשים שכעת נחשבים לנשואים. אותם מחקרים של השימוש בשפה נקראים בשם אנתרופולוגיה לינגוויסטית ובוחנים את הדרך שבה השפה מתפתחת והדרך בה היא משנה מציאות. חוקרת ישראל בשם כרמל וייסמן, בחנה את הדרך שבה ילדות ונערות שזכו לכינוי "פקצות" מדברות זו עם זו בצ'אטים באינטרנט. היא מצאה כי לאותן נערות שפה משלהן הכוללת שימוש בביטויים כמו "שולת!!1" או "פ33ה". זוהי שפה שהן עצמן יצרו ומשמשת אותן להעביר רעיונות ולתקשר אחת עם השנייה. זוהי למעשה שפה היוצרת תת-חברה וכל מי שאינו דובר אותה אינו רשאי לקחת חלק בשיחה. לאחר שבחן את העבודה הלינגוויסטית של דה-סוסיר, המפרידה בין שפה ודיבור, חקר שטראוס מיתוסים בקרב תרבויות שונות וקבע כי בני האדם חושבים בסטרוקטורה מסוימת, במבנה בינארי. המבנה של המוח האנושי, צורת החשיבה, מחייבת אותנו למיין את העולם לקבוצות ולחשוב באופן דיכוטומי. כך, לכל תרבות ישנם מיתוסים שהם לעולם בינארים: רע מול טוב, זכר מול נקבה, חיים מול מוות, טבע מול תרבות. המבקרת המרכזית של שטראוס, מארי דאגלס, אומנם תומכת בדיכוטומיה הסטרוקטליסטית אך טוענת כי היא מורכבת בהרבה. זו למעשה התורה שזכתה לשם סטרוקטליזם תרבותי, שהוא תלוי מקום וזמן. דאגלס חוקרת את נושא הטומאה, כלומר, כיצד תרבויות מסווגות מאכלים אסורים וקובעת שטומאה נובעת מחוסר סדר, כלומר דברים שאינם נמצאים עוד במקומם. לדוגמא, סנאי הוא טמא ברוב התרבויות משום שהוא גם יונק וגם מכרסם וגם מטפס על עצים, אי אפשר למיין אותו לקטגוריה אחת ולכן איננו מבינים אותו והוא נחשב לטמא. לסיכום, ניתן לראות כי האנתרופולוגיה היא מדע השואב מידע ודרכי פעולה ממגוון רחב של מדעים אחרים, החל מביולוגיה ועד לינגוויסטיקה ואקולוגיה. |